אסתר נולדה ב- 1/3/1920 למשפחת גרוי'ן בטרנסילבניה, שבאותה עת היתה שייכת להונגריה, בעיר ססריגן להוריה ליבה ושמואל. היא גדלה בעיר מורוש'-ואשרח'אי, השייכת כיום לרומניה ונקראת טרגו-מורש. הייתה לה אחות אחת בלבד, בשם פרל (פירי).
במרץ 1944 רוכזו היהודים בגטו בעיר, ולאחר מכן החלו להישלח למחנות השמדה, בעיקר לאושוויץ. גורלם של הוריה של אסתר, דודיה ודודותיה נחרץ מיד עם ירידתם מהרכבת באושוויץ. הם נשלחו על ידי דר' מנגלה לצד שמאל, והובלו לתאי הגזים. בשלב זה הופנתה אסתר לצד ימין, כלומר נשלחה לעבודות כפייה. בהמשך הועברה לעבודה בבירקנאו. בעל כורחה השתתפה אסתר בניסויים שנערכו ע"י רופא המחנה, דר' מנגלה, בעיקור נשים באמצעות תרופות וחומרים כימיים שונים. אסתר הועברה, עם קבוצה המונה כ-1,000 אסירות, למחנות עבודה שונים. העבודה כללה ביצורים, חפירת תעלות נגד טנקים, ועבודות שירות שונות. פעמיים במהלך הסלקציות נשלחה אסתר לצד שמאל, דהיינו לתאי הגזים, אך ניצלה ע"י קצינה-שומרת במחנה, בזכות עבודות תפירה ורקמה שעשתה אסתר עבורה. את העבודות היתה הקצינה מוכרת תמורת כסף רב.
לקראת ינואר 45 יצאה עם חלק מהניצולים וקומץ אנשי SS למסע מפרך. הגרמנים שהבינו כי הרוסים מתקרבים, לא רצו להשאיר עדויות חיות בשטח, אך בד בבד המשיכו להחזיק בה וביתר הניצולים, והחלו עוברים מעיר לעיר ומכפר לכפר כשהצבא הרוסי נושף בעורפם. אסתר החזיקה מעמד עם חברותיה בקור מתחת ל-0 מעלות, הליכה ארוכה וממושכת ביום ובלילה, ללא מים ומזון כמעט. אסתר שרדה את "מסע המוות" שהסתיים בבוקר אחד כאשר הוברר כי הגרמנים שהיו אחראיים על הקבוצה, ברחו בלילה הקודם כשהצבא הרוסי כבר היה קרוב מאד. כששוחררה שקלה 32 ק"ג.
על הפעילות בארגון הבריחה והמוסד לעליה ב'
אחרי השחרור ממחנות ההשמדה חזרה הביתה בדרך תלאות וייסורים. בתום המלחמה, ולאחר תקופה בת חצי שנה בה אסתר (וניצולים נוספים) היתה מוחזקת בידי הרוסים כקלף מיקוח מול ההונגרים, חזרה אסתר לעיר מגוריה -מורוש'-ואשרח'אי. רבים מבני משפחתה נספו בשואה. סמוך לחזרתה מהמחנות, הכירה אסתר את חיים שרגא והם נישאו.
בשנת -47 ברחו אסתר וחיים מרומניה לכיוון אוסטריה במסגרת העלייה הבלתי ליגאלית לכיוון ארץ ישראל. כשהגיעו לאיטליה פנו אליהם מהמוסד, שנקרא אז "המוסד לעליה ב'", וגייסו אותם לפעילות בגבול אוסטריה איטליה. הפעילות היתה חשאית וסמויה. בשעות היום הם הסתובבו בהרי האלפים במסווה של מטיילים, ובלילה הם חברו לקבוצה של "שארית הפליטה" שהובלה לגבול אוסטריה-איטליה, משם המשיכו עם העולים רגלית, חצו את ההרים והגיעו למחנות שהוקמו בצפון איטליה. מאיטליה התחיל החלק הקשה של מעבר במשאיות דרך הכוחות של בנות הברית והמשטרה האיטלקית, לכיוון נמלי היציאה של ספינות ההעפלה. לצורך הברחת שארית הפליטה, נקטו אסתר ושותפיה לפעילות באמצעי תחבולה והטעיה בכך שהצטיידו בתעודות מזויפות, מדים תואמים ואף צבעו את כלי הרכב בצבע רכבי כוחות בנות הברית והמשטרה האיטלקית, וזאת על מנת לחצות בשלום את מחסומי הדרכים. בנוסף השתמשו גם בתשלומי שוחד ותרגילי הונאה שונים. לקראת חודש מאי 48 , עם ההכנות להכרזת מדינת ישראל, ביקשו אסתר וחיים לעלות לארץ ישראל. כ-15 שנה לאחר מכן, עוטרה בעיטור לוחמי ישראל, בשל פעילותה ותרומתה.
על מציאת בתה לואיזי שאבדה בתקופת השואה
לפני שנשלחה לאושוויץ, השאירה אסתר את בתה שהיתה כמעט בת שנה, למשמרת אצל נוצרים, בכדי להגן עליה ממוות שהיה צפוי לה בהגיעה לאושוויץ. לאחר שחרורה מאושוויץ והגעתה הביתה, נעלמו עקבותיה של לואיזי, ושל המשפחה ששמרה עליה בזמן המלחמה. החיפושים אחר לואיזי נמשכו שנים לא הפסקה, וכללו את ארגון הג'וינט וגופים שונים שעסקו באיתור ובאיחוד של משפחות ניצולים ששרדו את המחנות. אך במשך שנים רבות וארוכות לא נשאו המאמצים פרי.
בשנת 1967 התארח בארץ תושב הונגריה, שהוזמן לארוחת ערב בביתם של אסתר וחיים, שמע את הסיפור אודות הבת האובדת והבטיח לעשות מאמץ למצאה. הוא התחיל את החיפוש דרך משרד הפנים בהונגריה, ומצא שלואיזי חיה וגרה בעיר בשם פייג' בדרום הונגריה. הוא נסע לאתרה וכשפגש אותה אי אפשר היה לטעות, היא דמתה לאסתר כשתי טיפות מים. לואיזי נמצאה כשהיתה בת 24, נשואה ואם לילד קטן. התברר שבזמן המלחמה הועברה לואיזי למיסיון, ולאחר מכן גודלה אצל משפחה אומנת. במשך שנים רבות ניסתה לואיזי ללא הצלחה לאתר את הוריה. המפגש לאחר 23 שנה היה מרגש וקשה לתיאור במילים. סוף סוף נסגר מעגל ואסתר יכלה להנות מהמשך ימיה בשקט וברגיעה כי מצאה את בתה. אסתר ולואיזי שמרו על קשר הדוק, שכלל ביקורים הדדיים ארוכים, בארץ ובהונגריה.
אסתר ילדה 2 בנים נוספים, היו לה 6 נכדים וזכתה לראות 5 נינים. אסתר נפטרה בשנת 2006 בגיל 86.