תנועת "הבריחה"

תנועת "הבריחה" פעלה באירופה משלהי מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל והייתה אחראית להברחתם של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה לכיוון דרום מערב – אל נמלי הים התיכון. ניצולים שבחרו לנטוש את גיא ההריגה של אירופה כדי להקים לעצמם בית בארץ ישראל. שורשי "הבריחה" בהתארגנות ספונטאנית של ניצולי השואה, שיצאו מן המחנות, מן היערות וממקומות המסתור והחלו להתארגן לעזרה הדדית. הם היו יתומים, שכולים, נצר אחרון למשפחותיהם. הראשונים להתארגן היו פרטיזנים יהודים ובוגרי תנועות הנוער הציוניות. הם התארגנו ב"קיבוצים" בהם נמצאו לפליטים קורת גג, שמיכה, זוג מכנסיים, אוכל – מעין משפחה וכתובת ראשונה.

חיילי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי שפגשו את הניצולים ניצלו את מעמדם ואת האמצעים שעמדו לרשותם לטובת אחיהם הניצולים. חלקם אף נשארו באירופה לאחר שיחרורם מ"הבריגדה" כדי להמשיך בפעילות. בהמשך נטל על עצמו המוסד לעלייה ב' של ההגנה, שהוקם כדי לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל למרות האיסור שהטילו שלטונות המנדט הבריטי, את ניהול הבריחה. השליחים הארצישראליים של המוסד טוו רשת של נתיבים ומחנות מעבר על פני אירופה כולה. בסיועם ובהנהגתם הפכה תנועת "הבריחה" לאחד הגורמים החשובים במפעל העלייה לארץ ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל.

בפולין שאחרי המלחמה שרר אי-שקט פוליטי והיהודים שנותרו בה או ששבו אליה סבלו מהתנכרות ומאנטישמיות. בשנת 1946 ערכו פורעים פולנים בעיירה קיילצה, פוגרום בניצולים יהודיים. טבח זה הפך לנקודת מפנה. לא היה עוד כל צורך להאיץ ביהודים הנרדפים לנטוש את פולין. האנטישמיות הנמשכת והכמיהה לבית חם ובטוח במולדת משלהם, דחפו רבבות להצטרף לארגונים הציוניים.  החלה זרימה המונית של יהודים מפולין דרך רומניה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה והונגריה אל מחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה שבשליטת בעלות הברית. משם המשיכו לנמלי איטליה ודרום צרפת בדרך אל ארץ ישראל.

ארגון "הבריחה" טיפל בלוגיסטיקה הכרוכה בתנועה זו: הסעה מעיר לעיר ומארץ לארץ, חציית מעברי גבול בעזרת שוחד ותעודות שזויפו במעבדות הארגון, הברחת גבולות ברגל בקור ובשלג, ארגון של מחנות מעבר וטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים. בדרכם לארץ ישראל שהו חלק מהניצולים במחנות עקורים בשטחים שהוחזקו בידי בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. במחנות אלה ניהלה "הבריחה" פעילות ענפה של תמיכה ושיקום בעזרת הסיוע שהעניקו ארגונים של יהודי ארצות הברית, בייחוד הג'וינט, שתרומתו לא תסולא בפז. בין העולים היו אלפי ילדים יהודים יתומים שנאספו, נפדו או חולצו על ידי ארגון "הבריחה" ממנזרים, ממשפחות נוצריות, ממערות וממחבואים ברחבי אירופה. ילדים אלה היו זקוקים לטיפול, לדאגה, לחינוך ולאהבה שנשללו מהם בשנות המלחמה. אנשי היישוב בארץ ששירתו בבריגדה היהודית ובגדוד התובלה, ופעלו במאבק נגד הנאצים במסגרת הצבא הבריטי, תרמו רבות ל"בריחה". הם סיפקו כלי רכב צבאיים להסעת הפליטים, עזרו בטיפול בשוכני המחנות ובהפעלת תוכניות הכשרה מקצועית לצורך שיקומם. עם תום המלחמה, בחרו רבים מאנשי הבריגדה להישאר זמן נוסף באירופה ולהמשיך את תרומתם בשליחות הלאומית.

ככל שחלף הזמן התברר כי "הבריחה" חרגה מעבר למתכונתה המקורית, ויחד עם תנועת "ההעפלה" מילאה תפקיד מדיני חשוב במאבקו של העם היהודי על עצמאותו. רבבות ניצולי השואה שנעו בדרכי אירופה ללא בית וללא עתיד יצרו בעייה בינלאומית, שערערה מבחינה מעשית ומוסרית את מדיניות "הספר הלבן" הבריטי אשר הגביל את כניסת היהודים לארץ ישראל. לצורך פתרון הבעיה הוקמו "הוועדה האנגלו-אמריקנית" (1946) ו"ועדת אונסקו"פ" (1947). חברי הועדות ביקרו במחנות העקורים בגרמניה והמליצו לאפשר לשרידי השואה לעלות לארץ ישראל. פעילותם של תנועות "הבריחה" ו"ההעפלה" תרמה לקבלת ההחלטה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

תנועת "הבריחה" בדרכי יבשת אירופה ותנועת "ההעפלה" בנתיבי הים התיכון, שתיהן תחת הגג של המוסד לעלייה ב' בראשותו של שאול אביגור, הם שני החלקים המרכיבים את סיפור עליית שארית הפליטה לישראל ומהוות פרק מפואר בתולדות ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל. זהו פרק של גבורה, אומץ, יוזמה ותחבולות שהתאפיין בהקרבה ובאהבת העם והמולדת, פרק שהתרחש בין שני אירועים דרמטיים של ההיסטורה, הלא הם השואה והקמת מדינת ישראל.